בנם של מרים ואלעזר (לזר). נולד ביום כ"א בסיוון תש"י (5.6.1950) בעיר רבאט שבמרוקו. בן למשפחה בת עשרה אחים ואחיות. אח של: אברהם (בבר), חנה, דינה, יצחק (ז'קי), שלמה, דיסיה, חיים, אתי ועמרם.
דוד גדל במרוקו עד גיל שתים-עשרה. בשנת 1962 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בטירת כרמל.
בתחילה נשלח לפנימייה דתית בירושלים, כעבור זמן מה שב ללמוד בטירת כרמל. הוא היה מקובל חברתית, תמיד מוקף בחברים שליוו אותו לכל אורך חייו הבוגרים. כדורגל היה מתחביביו העיקריים, כנער אהב לצפות במשחקים ואף שיחק בקבוצה המקומית ביישוב מגוריו.
בגיל חמש-עשרה יצא לעבוד ולגלות את העולם כימאי בצי הסוחר.
בשנת 1968 שב ארצה והתגייס לצה"ל, החל את שירותו בחיל השריון ובהמשך עבר לחיל התובלה בתפקיד נהג סמי-טריילר. משסיים שירות מלא, שכלל השתתפות במלחמת ההתשה, השתחרר מהצבא והחל לעבוד כנהג משאית בכל רחבי הארץ.
בשנת 1969 הכיר את מרים סולימני, ונישא לה מספר חודשים לאחר השחרור, בשנת 1972. בני הזוג הקימו בית בטירת כרמל ונולדו להם שלושה בנים: עוזי, נתנאל ותומר.
משפחתו של דוד הייתה כל עולמו, הוא היה בעל אוהב ואב מסור ודאגן. "הילדים רק רמזו שהם רוצים משהו ומיד נסע לקנות להם... אם הבן אמר לו שהוא צריך קומקום, היה נוסע ומארגן לו מטבח שלם", מספרת מרים. הוא גילה מעורבות ועניין בחייהם של בניו והפגין כלפיהם אהבה רבה. לעתים, כשניהל שיחה ארוכה עם אחד מהם הביטה בהתפעלות בקשר הכה קרוב שנוצר בין בעלה היקר לבין ילדיהם. כך גם לא הפתיעה אותה העובדה שהדביק באהבתו לכדורגל ולקבוצה ("הפועל חיפה") שניים מבניו שהלכו בעקבותיו.
הקשר המשפחתי העמוק לא הסתכם במשפחה הגרעינית בלבד – דוד היה קרוב גם להוריו ולכל אחיו, אחיותיו ובני משפחותיהם. ומכיוון שאהב מאוד לארח, כמעט תמיד רצה לארח את כולם בסעודות החג, שראה בהן אירוע משמעותי. באירועים אלה הקפיד לענות על הצרכים של כל אורחיו – חברים ובני משפחה כאחד.
בשבת י' בתשרי תשל"ד (6 באוקטובר 1973) פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה – כחודש בלבד לאחר לידת בנו בכורו עוזי – גויס דוד בצו שמונה למילואים. לאורך חודשים רבים שירת כנהג ברמת הגולן שבצפון ובהמשך גם בדרום הארץ, נסע נסיעות ארוכות עד לשארם א-שייח.
בשנת 1985, במהלך שירות מילואים בצפון בימי מלחמת שלום הגליל, נחבל קשה בראשו ונפצע אנושות. הוא אושפז בבית חולים "רמב"ם" בחיפה ולאחר מכן בבית החולים השיקומי "בית לוינשטיין" לתקופה של כשנתיים.
כנגד כל הסיכויים הצליח להשתקם מן הפציעה, שהותירה אותו נכה - הוא איבד את הראייה בעין אחת באופן מלא ובעין השנייה באופן חלקי. בתום השיקום בילה את מרבית זמנו במועדון של נכי צה"ל, שם החל לעסוק ביצירה, בפרט בציור ובפיסול. עם הזמן התמחה בעיצוב בחומר פימו, הודות לקשר מיוחד שנוצר עם המורה שלו, מרים נבון. את יצירותיו, שהיו מבוססות בעיקר על סיפורי התנ"ך, הציג בתחילה בביתו, ובשנת 2000 יצא בתערוכה להצגתן.
בבית המשפחה נשמר ספר המבקרים מאותה תערוכה, שכל דפיו מלאים מילות התרגשות והתפעלות מאיכות יצירותיו וכן מיכולתו ליצור, לשדר אופטימיות ולהתגבר על קשיים פיזיים לא מבוטלים.
כך למשל כתבה לו כלתו: "לא ידעתי שאני כל-כך אתרגש בערב המיוחד הזה... אני מרגישה גאווה רבה שאתה חמי. שתמשיך לייצר יצירות מקסימות שכאלה", ואלה מילותיו של חברו שחר: "אתה גדול, יצירות מקסימות, מתוך האפילה לאור גדול, שמחה ויצירה, כל טוב, המשך כך". גם חברי מועדון האגודה למען העיוור כתבו לו: "הגענו קבוצת עיוורים מהאגודה למען העיוור והתרשמנו מאוד מהיצירות שלך, הפרטים, הצבעים, הדיוק והדמיון. יישר כוח".
דוד התאפיין בחיוניות רבה, בשמחה ובאופטימיות, וחבריו במועדון ביקשו בכל עת את קרבתו. הוא היה פעיל מאוד חברתית ואף סייע לנכים אחרים להתגבר על מכשולים וקשיים שניקרו בדרכם בתהליך השיקום שלהם.
לשם כך נעזר לא מעט בחוש ההומור המפותח האופייני לו, שבא לידי ביטוי גם מיד לאחר הפציעה - מספרים כי השאלה הראשונה ששאל לאחר שהתעורר בבית החולים הייתה: "כמה הבקיעה 'הפועל חיפה' בשבת?" מכיוון שהיה אוהד מושבע של הקבוצה.
דוד בילה עם רעייתו מרים באירועי תרבות רבים ובטיולים, הן ברחבי הארץ והן מחוצה לה. בנסיעות לחו"ל, מספרת אשתו, השתדל לא להפגין את נכותו ולעשות הכול בכוחות עצמו. גם בבית המשיך להיות פעיל וחיוני, ולארח לעתים תכופות את כל המשפחה הגדולה.
בשנת 1999 היה לסב לראשונה. מאז בילה שעות לא מבוטלות עם נכדיו והתייצב לסייע בכל משימה – איסוף מהגן, הסעות לחוגים ועוד.
לאחר כמה שנים שבהן סבל ממחלה קשה, כוחו לא עמד לו עוד והוא נפטר בשנת 2014.
דוד אוחיון נפטר ביום ג' בתמוז תשע"ד (1.7.2014). בן שישים וארבע בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בטירת כרמל. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, נכדים, אחים ואחיות.
המשפחה הפיקה ספר זיכרון לדוד, ובו תמונות שלו מתחנות חייו, קורות חייו ותמונות רבות של יצירות הפימו שהכין, בליווי דברים שנכתבו עליהן.